פרשת עסק הביש - מי נתן את ההוראה? - כיצד מחנכים כיום צעירים וחיילים לאורם של לקחי אם כל הפרשות 

האזכרה השנתית למרזוק ועזר, הרוגי פרשת עסק הביש

נחמה ותקווה להמשכה של שרשרת ציונית

השבוע, בשלישי בבוקר, בקור ירושלמי מקפיא, נערכה בהר הרצל האזכרה השנתית לעלייתם לגרדום של "קדושי קהיר" - הד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר, אשר שילמו בחייהם בעקבות כשלון "מבצע סוזאנה" 1954, שהתגלגל אחר כך ל"פרשת עסק הביש" אשר הסעירה את המדינה במשך שנים רבות.

פרשת עסק הביש גבתה לא רק את חייהם של 3 משליחי המודיעין הישראלי למצרים – משה מרזוק, שמואל (סמי) עזר, ולוחם הסתר מאיר בינט – אלא גם גבתה את חרותם של פעילים ציוניים בקהיר ובאלכסנדיה אשר גוייסו למען מדינת ישראל ואח"כ הושכחו שנים רבות בכלא בקהיר. רק בשנת 1968, 14 שנים אחרי שנשפטו ונכלאו, שוחררו ארבעת האסירים האחרונים מן הכלא: רוברט דסה, מרסל ניניו, פיליפ נתנסון וויקטור לוי.

פרשת עסק הביש זכתה כבר מזמן לכינוי "אם כל הפרשות". התעמקותי בשנים האחרונות בפרטי הפרשה, וידידותי עם רבים מבני משפחות, הולידה את ההרצאה לחוגי בית ומוסדות תרבות.

הכל היה בה בפרשת עסק הביש: הפעלה כושלת של חוליות ריגול שהקים המודיעין הישראלי במצרים, עדויות שקר בפני ועדת החקירה שחקרה את הכישלון ובגידתו של מרגל ישראלי. מעל הכל – הקרבה של חבורת צעירים יהודים שהתנדבו לשירות המדינה הרחוקה ואשר ברגע האמת הוזנחו ונשכחו שנים רבות בכלא במצרים. בעקבות זאת, שלושה ששלמו על כך בחייהם: הרופא, הד"ר משה מרזוק – איש קהיר, המהנדס שמואל (סמי) עזר – איש אלכסנדריה ומאיר בינט – לוחם סתר של המודיעין הישראלי.

באביב 1954 נופלת על מערכת הבטחון "פצצה": ראש ממשלת בריטניה מכריז כי הבריטים גמרו אומר לפנות את בסיסיהם הצבאיים במצרים. אלפי חיילים, שפע של אמצעי לחימה ומטוסים – האם כל אלו ייפלו כעת לידי צבא מצריים?

ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי משכנע את הרמטכ"ל דיין להפעיל את רשת הריגול באלכסנדיה בפעולות חבלה על מנת לפגוע במטרות בריטיות ואמריקאיות. הפעלת הרשת נעשית בניגוד מוחלט למטרה הראשונית של הקמתה, איסוף מידע, ובהעדר כישורים לביצוע פעולות חבלה.

הרשת קורסת כבניין קלפים. בהעדר מידור בין האנשים, בהעדר סיפורי כיסוי ודרכי מילוט, הם נתפסים בזה אחר זה. כולם – חוץ ממפקדם אברי אלעד. הוא מצליח באופן מפתיע לעזוב את מצרים ללא פגע. השאר נחקרים. עומדים למשפט בזק המתוקשר היטב ונדונים לעונשים - שניים הועלו לגרדום: ד"ר משה מרזוק והמהנדס שמואל (סמי) עזאר. שניים נדונו למאסר עולם: פיליפ נתנסון וויקטור לוי. שניים נדונו ל-15 שנות מאסר: מרסל ניניו ורוברט דאסה. שניים נדונו לשבע שנות מאזר: מאיר זעפרן ומאיר מיוחס. שניים זוכו: צזאר כהן ואלי נעים. מאיר בינט התאבד.

מקובל כיום להניח שאברי אלעד הוא שהסגיר את הרשת. אישיותו המורכבת ועברו כאיש בלתי אמין הנוטה למניפולציות תורמות גם הן להערכה זו.

התפוצצות הפרשה מוצאת את מדינת ישראל הצעירה תחת הנהגתם של שני אישים חסרי ניסיון. רק כמה חודשים קודם לכן פרש דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון ואביה מולידה של המדינה והותיר את הבמה למשה שרת בתפקיד ראש ממשלה ולפנחס לבון בתפקיד שר הבטחון.

בינתיים פורץ עימות קשה בין 2 בכירים במערכת הבטחון המאשימים זה את זה באחריות למתן ההוראה להפעיל את הרשת במצרים – שר הבטחון פנחס לבון וראש המודיעין הצבאי בינימין גיבלי. השאלה "מי נתן את ההוראה" נותרה למעשה בלתי פתורה עד היום, אף כי ישנן עדויות ורמזים לא מעטים לפתרון השאלה.

פרשת עסק הביש משמשת כיום כר לחינוך הנוער של ימינו: חניכי תנועות נוער, תלמידים, חיילים וקצינים בצה"ל ובמשטרת ישראל.

שני נושאים עיקריים תופסים את עיקר הדיון עם צעירי החברה הישראלית:

על אחריות מנהיגותית: מי לקח אחריות על כך שכתוצאה מפעולה כושלת קיפדו 3 אנשי המודיעין הישראלי את חייהם.

על המבחן של האתוס "לא משאירים פצועים בשדה הקרב" ועל "ושבו בנים לגבולם": מרסל ניניו, ויקטור לוי, פיליפ נתנסון ורוברט דסה הוחזרו לישראל רק בשנת 1968 לאחר 14 שנות ישיבה בכלא, ברקע טענות שהושכחו והוזנחו במתכוון על ידי מי ממנהיגי מערכת הבטחון של מדינת ישראל הצעירה.

השבוע ליד הקברים של מרזוק ועזר, בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל, אל מול מאות מאות של צעירים שהשתתפו באזכרה, היינו עדים שוב, כפי שקורה בכל האזכרות בשנים האחרונות, שמתגשמת לה משאלתם של נציגי המשפחות "אל תשכחו. עזרו לנו לשמור על המורשת. שמרו את הלקח והפיקו ממנו טוב".

אולי משום כך ניתן למצוא נחמה ותקווה להמשכה של שרשרת ציונית, נטועה בקרקע, בטוחה בעצמה, חפה מציניות, המביטה אל העתיד.